החלטה בתיק רע"א 2315/13

1.        לפני בקשת רשות ערעור על שני פסקי דין של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים: האחד - פסק דין מיום 12.3.2013 שניתן על ידי השופט י' צבן במסגרת ע"ר 7450-02-13; השני - פסק דין מיום 19.3.2013 שניתן על ידי השופט ע' שחם במסגרת ע"ר 20379-02-13. בפסקי דין אלה נדחו ערעורים של המבקש על החלטות דיוניות שונות שניתנו על ידי הרשם ר' שמיע במסגרת תביעה שהגיש כנגד המשיבה לבית המשפט המחוזי בירושלים, בגין הפרה נטענת של הסכם להפצת משקפי שמש שנחתם בין הצדדים (ת"א 23008-05-12).

2.        פסק דינו של השופט צבן נסב על החלטת הרשם שמיע מיום 6.1.2013, שבה נדחתה בקשתה של המשיבה לביטול היתר המצאה מחוץ לישראל ונקבע כי עליה להגיש כתב הגנה בתוך 30 ימים. המבקש ערער על החלטה זו, הגם שניתנה לכאורה לטובתו, בטוענו, בין היתר, כי צריך היה לתת לטובתו פסק דין בהיעדר הגנה. השופטצבן דחה את הערעור.

3.        פסק דינו של השופט שחם נסב על החלטה נוספת של הרשם שמיע מיום 10.2.2013, שבה הוא נעתר באופן חלקי לבקשת המשיבה להארכת מועד להגשת כתב ההגנה מטעמה וקבע כי עליה להגישו עד ליום 5.3.2013 (תוך כמחצית מפרק הזמן בן 45 היום שהתבקש על ידה). השופט שחם דחה את ערעור המבקש על החלטה זו בקובעו שמדובר בעניין דיוני שלגביו מסור לרשם שיקל דעת רחב, בעיקר בשים לב לכך שהמועד להגשת כתב הגנה אינו קבוע בדין, וממילא לא נדרשים טעמים מיוחדים למתן ארכה להגשתו. עוד הוסיף השופט שחם שגם לגופו של עניין אין דופי בהחלטתו של הרשם, שהייתה מאוזנת ונתנה משקל הולם לצורך בניהול אפקטיבי ויעיל של ההליך, לצד מכלול הנתונים הרלבנטיים של המקרה, לרבות מקום מושבה של המשיבה בחו"ל (והצרכים במיוחדים הכרוכים בכך בכל הנוגע לקבלת חומרים ותרגום כתבי טענות), העובדה שהמשיבה פעלה בשקידה סבירה ופנתה בבקשה למתן ארכה בטרף חלף המועד להגשת כתב הגנה והמדיניות הכללית המבכרת הכרעה בסכסוכים לגופם על פני מתן פסקי דין המבוססים על מחדלים דיוניים.

4.        בקשת רשות הערעור שבפניי מכוונת, כאמור, כנגד שני פסקי הדין של בית המשפט קמא מיום 12.3.2013 ומיום 19.3.2013. בד בבד עם בקשת רשות הערעור הגיש המבקש גם בקשה לעיכוב ביצועם של פסקי הדין, בהתייחס לחיובו בתשלום הוצאות ושכר טרחת עורך דין בעקבות דחיית ערעוריו: בסך של 4,000 שקל בפסק דינו של השופט צבן ו-2,000 שקל בפסק דינו של השופט שחם.

5.        המבקש, שאיננו מיוצג (בהליך שבפניי או במסגרת תביעתו נגד המשיבה), טוען שבקשתו מעוררת עניין ציבורי החורג מעניינם הפרטני של הצדדים, וזאת בשל התנהלותו הקלוקלת, לשיטתו, של בית המשפט קמא, אשר עולה לדבריו כדי "הטיית משפט".

6.        יצוין, כי היבט נוסף הקשור בסכסוך בין הצדדים כבר נדון בבית משפט זה בהחלטה של השופט נ' הנדל מיום 24.4.2012 (רע"א 8804/11). במסגרת החלטה זו, נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש בהתייחס לסירובו של רשם בית המשפט המחוזי בירושלים להעניק לו פטור מלא מתשלום אגרה בגין תביעה קודמת שהגיש נגד המשיבה (תביעה שנמחקה בהמשך, ותחתיה הוגשה התביעה המתנהלת כיום).

7.        עיקר קצפו של המבקש יצא על כך שבית המשפט קמא (ובפרט השופט צבן) לא התייחס בהכרעתו להחלטתו הנזכרת של השופט הנדל. לטענתו (שהועלתה גם במסגרת הערעור לבית המשפט קמא), המשיבה בהתנהלותה - ובהמשך לכך השופט צבן בפסק דינו - "שללו" את החלטתו של השופט הנדל, ו"עקפו" בכך את סמכותו של בית משפט זה. טענות נוספות מכוון המבקש כנגד העובדה שבפסק דינו של השופט צבן תוארו טענותיו ככאלו "שאינן ברורות או שאינן רלוונטיות". לדבריו, טענותיו בערעור היו ברורות ונהירות, וככל שהשופט צבן התקשה לרדת לסוף דעתו היה עליו להקפיד ולברר את הטעון-בירור - ולא כל שכן לנוכח העובדה שהוא אינו מיוצג.

8.        לגופו של עניין, המבקש טוען כי מן הראוי היה להורות על מתן פסק דין בהיעדר הגנה בתביעה שהגיש. בעניין זה הוא מפנה להחלטתו של הנשיא א' גרוניסברע"א 4123/10 אפרתי נ' מורשת (13.12.2013) (להלן: עניין אפרתי), אשר תומכת, לטענת המבקש, בעמדתו זו.

9.        בהתייחס לפסק דינו של השופט שחם מיום 19.3.2013, המבקש מוסיף ומלין על כך שלא נכללה בו התייחסות לבקשתו "לחייב את הנתבעת למסור מסמך", וזאת בכל הנוגע למסמכים מסוימים שלפי הטענה הייתה להם רלבנטיות לבירור הסוגיה העומדת ביסוד הערעור.

10.      לאחר שעיינתי בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובתה של המשיבה.

11.      בפתח הדברים ראוי לציין כי בקשת רשות הערעור שבפני כללה למעשה שתי בקשות רשות ערעור נפרדות כנגד שני פסקי דין של בית המשפט קמא שניתנו במסגרת שני הליכי ערעור שונים. בקשות אלה צריך היה להגיש בנפרד. ככל שהמבקש סבור שקיימת בין שני ההליכים זיקה עניינית המצדיקה לדון בהם במאוחד, הוא היה רשאי היה להגיש בקשה לאיחוד הדיון בהן. אולם, הוא לא היה רשאי לאחד את שתי בקשות רשות הערעור על דעת עצמו (ראו למשל: רע"א 6968/12-ב' Aliene נ' היס (26.2.2013)). יחד עם זאת, הואיל ודין בקשת רשות הערעור להידחות ממילא, כמפורט להלן, וכן בהתחשב בכך שהמבקש איננו מיוצג, אינני מבססת את החלטתי על מחדל דיוני זה.

12.      כידוע, בית המשפט לא ישקול מתן רשות לערער "בגלגול שלישי" אלא במקרים שבהם הבקשה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית אשר חורגת מעניינם הקונקרטי של בעלי הדין בהליך (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה)). הסתייגותו של בית המשפט ממתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" מקבלת משנה תוקף במקום בו מדובר בערעור על החלטת ביניים דיונית. ערעור מסוג זה יישמע "בגלגול שלישי" לעיתים נדירות ביותר (ראו: רע"א 11527/05 עיריית תל אביב-יפו נ' לוי, (6.3.2006), בפסקה ד(2)); בע"מ 8339/06 פלוני נגד פלונית (4.1.2007), בפסקה ה(1)). המבקש לא הצביע בפני על טעמים שבגינם יש להתייחס לעניינו כאל אחד מאותם מקרים מיוחדים ונדירים המצדיקים מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. בקשתו נסבה, כאמור, על שתי החלטות ביניים דיוניות, שאין בהן כל היבט ציבורי החורג מעניינם הקונקרטי של הצדדים.

13.      למעלה מן הצורך, אוסיף ואציין שגם לגופם של דברים לא מצאתי בפסקי הדין נשוא בקשת רשות הערעור כל עילה להתערבות בהם. פסקי דין אלה נסבו על עניינים דיוניים מובהקים המסורים לשיקול דעתו הרחב של הרשם, שיקול דעת שהופעל במקרה דנן באופן מאוזן וסביר, תוך שימת לב למכלול השיקולים רלבנטיים ולמדיניות המבכרת בירור של סכסוכים לגופם.

14.      בדומה לבית המשפט קמא, אף אני סבורה שהמבקש לא הציג כל נימוק שעשוי להצדיק מתן פסק דין מבלי לאפשר למשיבה להגיש כתב הגנה. עניין אפרתי, שאוזכר על-ידי המבקש, עסק בפסק דין שניתן במעמד צד אחד בנסיבות שבהן בעל הדין לא הגיש כתב הגנה במועד, ואף לא בתוך תקופת הארכה שהוענקה לו (וזאת בשונה מענייננו, שבו המבקש הגיש בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה עוד בטרם חלף המועד שנקבע להגשת כתב הגנתה של המשיבה). כך או כך, בעניין אפרתי התקבלה בקשת רשות הערעור, והמבקש באותו עניין (הוא המשיב בהליך המקורי) הורשה להגיש כתב הגנה, בתנאים שעליהם הורה בית המשפט, חרף התנהלותו הלקויה. בנסיבות אלו, אין זה ברור כלל ועיקר כיצד עשוי עניין אפרתי לתמוך בעמדתו של המבקש.

15.      גם בהחלטתו הנזכרת של השופט הנדל אין כדי להועיל למבקש. למעשה, להחלטתו של השופט הנדל אין, לכאורה, דבר וחצי דבר עם העניינים הדיוניים העומדים במוקד בקשת רשות הערעור הנוכחית.

16.      למותר לציין, כי אין ממש גם בטענותיו של המבקש ככל שהן ביקשו להטיל דופי אישי במי משופטי בית המשפט קמא. אניח בעניין זה לטובתו של המבקש כי אלה נבעו מחוסר הבנתו את ההליכים המשפטיים.

17.      בשולי הדברים, אציין כי עיון בחומר שהונח לפני מעורר את הרושם שהמבקש עושה שימוש לא מושכל בהליכים משפטיים. התביעה העומדת ביסוד ההליך הנוכחי היא הרביעית במספר שהגיש כנגד המשיבה, לאחר ששלוש תביעות קודמות שהגיש נמחקו מסיבות שונות. כמו כן, הוא חוזר ומגיש בקשות שאינן תואמות את המסגרות הדיוניות הרלבנטיות ולכן אף אינן מועילות לו. אכן, המבקש איננו מיוצג בהליכים שאותם הוא מנהל, ובנסיבות אלו מן הראוי שהערכאות השיפוטיות יגלו כלפיו אורך רוח והבנה, וככל שהדבר אפשרי ישתדלו לפעול לכך שהיעדרו של ליווי מקצועי לא יעמוד לו לרועץ. יחד עם זאת, גם בעל דין שאיננו נהנה מייצוג משפטי חייב לעשות מאמץ לשמור על כללי ההתנהגות המקובלים במסגרת ההליכים המשפטיים. מכל מקום, ככל שבעל דין כזה מעלה טענות נעדרות נפקות משפטית או מבקש לפעול מחוץ למסגרות הדיוניות המוכרות, אין בכוחו של בית המשפט לסייע לו.

18.      סוף דבר: הבקשה למתן רשות ערעור נדחית, וכך ממילא מתייתר הצורך לדון בבקשת עיכוב הביצוע. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תגובת המשיב, אינני מורה על צו להוצאות.

           ניתנה היום, כ"ז בניסן התשע"ג (7.4.2013).